בין אלימות לבין ריפוי, מה הסיפור שלנו
מי שחווה אלימות בחייו יודע עד כמה התחושה הזאת משתקת מפחידה. אם זה משהו מפחיד בכביש, אם זה משהו מתמשך מתוך בית. האינסטינקט הבסיסי הוא לברוח או להתגונן אם אפשר. לא כולנו מיומנים להתקיף כחיילים וחיילות קרביות. אם בריחה או התגוננות לא אפשריות אנחנו קופאים ויחד עם האינסטינקט הזה קופאת אנרגיית חיים חשובה.
הקפיאה הזו שהיא אינסטינקט פיזיולוגי לחלוטין -אינו בשליטתנו, מעוררת בנו תחושות קשות של אשמה ובושה - איך לא ראיתי למה לא עשיתי למה לא ברחתי בזמן למה לא החזרתי.
אנחנו צריכים להבין שמישהו שחווה אלימות מסוג כלשהו חווה אירוע כל כך פתאומי קיצוני שלא נותן בדרך כלל מרחב וזמן להגיב ולהגן על עצמנו או על אחרים לידנו.
אלה חלק מההשלכות של מעשי אלימות. בנוסף, יש את התחושה של פריצת גבולות שמאיימת על תחושה של מוגנות אישית, של רצון להתכנס פנימה, להדחיק, הדחקה יצירתית, לחכות שהגל יחלוף, ובינתיים להגן על מה שאפשר להגן ולקיים חיים תחת הצל הזה.
דבר אחד שאפשר לעשות היום למען מחר טוב יותר . קונקרטי - לשים לב לכל דבר שמאפשר הידברות, לשים לב לכל מחווה של סבלנות, התחשבות, מכיוון שהנטייה שלנו להיות דרוכים הרבה יותר לכל קונפליקט, המחוות הקטנות האלה כביכול פחות מעניינות. נמצאות מתחת לתשומת הלב שלנו. כאילו ברורות מאליהן, אבל דווקא בתקופה כזאת, כל מחווה של מתן זכות קדימה בכביש, של עזרה הדדית, חשובים להבנה שלנו שמתרחשים פה גם דברים אחרים.
עינינו נשואות לפוליטיקאים למצוא את הפתרון, אבל הפיתרון לא יגיע משם. הוא יגיע מתוכנו, מלמטה.
זו חובתינו לשתף ולספר על המקרים האלה למשפחה, לחברים, ברשתות.
ככה אנחנו מגדילים את הקוטב השני לאלימות שהוא - התחשבות הקשבה וכבוד הדדי.
מה עשוי לשנות ולרפא את בעיית האלימות בחברה היהודית והערבית בישראל -
זאת שאלה גדולה שמערבת בתוכה הרבה רבדים. שאלה של זכות היסטורית - שאלה פוליטית, שאלה חברתית – התנהלות חברתית שונה. שאלה דתית. ומעל הכל מרחפת שאלת הכוח. למי יש יותר כוח במצב הקיים.
מה אפשר לעשות כדי לפזר את גורמי הכוח ולאפשר לכל קבוצה לנהל את עצמה מתוך המקום הזה של מודל פחות ריכוזי ולשתף פעולה. מתוך כבוד והכרה בצרכים של כל קבוצה כאשר אף קבוצה לא גוזלת מהצרכים של קבוצה אחרת. אני יודעת זה אולי נשמע אוטופי אבל זה אפשרי. השאלה היא האם מיצינו את מודל הכוח הפיזי והבנו שהוא לא פתרון או שעדיין יש כאן שיעורים להילמד והבנה בהשראת חג החנוכה שמתוך החושך בוקע אור, שבעולם הזה של הקטבים שבו אנחנו חיים - החושך הוא זה שמדגיש את האור והאור הוא זה שמאיר את החשיכה.
אנחנו בעיצומה של סערה. מחפשים את הדרך להידברות לא תמיד בהצלחה. הידברות בינינו לבין עצמינו, עם שכנינו, גם עם עצמנו בתוכנו פנימה נמצאת סערה בין החלקים השונים שמרכיבים כל אחד מאיתנו - בין החלק החושב, המרגיש, הפועל. הם לא תמיד בהסכמה אחד עם השני. קול אחד מנסה להשתיק את השני. הקול החזק יותר - זה שהתנחל בתוכנו יותר זמן - יקבל יותר מקום. הרגל של גירוי ותגובה. הוא מכניע את הקולות האחרים. משתלט עליהם. במקום לתת מקום לכל קול מתוך הקשבה לכל הקולות שנמצאים בשטח גם לאלו השקטים, הפחות קולניים, מאפשרת תמונה מלאה והחלטה מושכלת.
כמה קל לעשות דברים מתוך דחף ובלי מחשבה.
מלווה את זה הפחד שאם לרגע נעצור, יתגברו קולות שאנחנו לא מעוניינים בהם, אז נמנעים מהם. יש פחד שהם ישנו משהו במציאות שבנינו.
המציאות הפנימית מורכבת בדיוק כמו החיצונית מקולות שונים, מרבדים שונים. חלקם מאיימים עלינו. אנחנו לא רוצים לתת להם מקום. לכן תהיה התעלמות, הדחקה, ובמקרה הגרוע גם שימוש באלימות כלפי עצמינו. זה אומר - התנהגות מסוכנת, פגיעה עצמית.
זה כשהאנרגיה הולכת פנימה, אבל לא אצל כולם היא הולכת פנימה.
יש מי שמפנים את אותה אנרגיה אלימה החוצה. יש רק את הדרך שלהם. היא הנכונה והיא זו שצריכה להכתיב ולהחפיף את כל השאר אליהם.
תרגול מיינדפולנס - זיהוי והקשבה לכל הקולות. ההכרה בכך שהם קיימים, שהם כבר במציאות ולא יעזור להתווכח עם המציאות כי זה מה שמקשה על התמודדות איתה, נכון גם ברמה הקולקטיבית. הקשבה, הבנה, הבנה של הצרכים ואז פעולה מתאימה שלוקחת בחשבון את הצרכים של כולם, מוצאת פתרון שאינו פוגע באחד או בכלל.
מוזמנות.ים הלחוץ על הלינק ולהקשיב לריאיון המלא ברדיו מהות החיים