במשך כחודשיים עבדתי בדרום עם משפחות מהעוטף. עברתי ממלון למלון עם תיק על הגב, ועוד אחד על הכתף, מלא בציוד: שמן אתרי, פעמונים, קערות טיבטיות, אבני קריסטל.
העברתי סדנאות וערכתי מפגשים אישיים במטרה להוריד מתח וחרדה, ולהקל במעט על התקופה הקשה.
באיזה שהוא שלב הרגשתי איך הכאב, התסכול, והזעם מתגברים בתוכי, אז הבנתי, שזה הזמן לעצור,
כדי להיטען מחדש.
לפני שנים, בטיול בצפון, בזמן שצעדנו בנחל על אבנים גדולות, אני וחברה היינו שקועות בשיחה,
לא שמות לב לדרך, ואז איבדנו שיווי משקל, אוחזות אחת בשנייה, מנסות לא ליפול.
באותו הרגע חבר תפס אותנו, ואז הוא נפל, על הגב. עצרנו נשימה בבהלה.
לתדהמנו, תוך רגע הוא קם בקלות ואמר: "אני בסדר. הרפתי את כל השרירים. אני מתרגל טאצ'י כל בוקר." נזכרתי בסיפור הזה והבנתי שזה מה שאני צריכה עכשיו, להרפות,
להרפות מהויכוח עם העובדות, להסתכל על הדרך ולבחור לאיזה קולות אני מקשיבה, ולאן אני הולכת.
לאט, הדמעות מרככות את הקצוות.
רובנו מוצאות את עצמנו נשאבות אל מה שהיה, ואל תיאורים מהאירועים, במטרה אולי להבין מציאות קשה להבנה ולעיכול, אבל חשוב שנזכור גם את מה שהיה לפני, וגם את כל מה שכולנו עושים.ות,
כדי שיהיה פה אחרת אחרי.
הקשיבו עכשיו לפודקאסט שהקליטו איתי תומר אביטל ואמיר הררי: מה לעזעזל קורה פה: כלים להתמודדות עם חרדה בימי מלחמה:
Comments