אני יושבת במעגל עם חברות למקצוע. החדר בוער מדיון על טיפולים בזמן מלחמה.
אחרי כמה דקות של מיינדפולנס, החדר נרגע. מתוך השקט אני מקבלת מסר:
'פרשי כנפיים אל העל-זמני. הן יעזרו לך עם הזמני'. עכשיו, יותר מתמיד, עלי מעלה אל הרוח ואל הנשמה, כדי לקבל פרספקטיבה רחבה. מקום בו הנשימה יותר קלה.
אני מכירה את המקום הזה, אבל הכאב לקח אותי בעיקר למחוזות הגוף-נפש. המשפט הזה החזיר אותי לארבעת הממדים, גישה שאני מפתחת בשנים האחרונות: גוף - בית פיזי להוויה שלנו. נפש -
מה עיצב אותנו: היכן ולמי נולדנו, חוויות משמעותיות שעברנו.
רוח - היכולות שלנו. פוטנציאל שמתממש בשעת הצורך, אם מאפשרים לו.
נשמה - אור-ידע. גוף-נפש, ומה שמרכיב אותם - מגדר, חינוך, תרבות, אמורים לשרת את המהות האמיתית שלנו: רוח ונשמה, אבל לרוב זה עדיין לא קורה בחברה שלנו. בד"כ נראה שהגוף-נפש הם תחפושת שמסתירה את המהות שלנו, גם מפנינו.
אחת התופעות שאני רואה היא שקשה לנו להעיד על הרוח שלנו – היכולות,
לכן מצאתי דרך בת שני שלבים שמאפשרת לנו להתחבר אליהן -
היזכרו בפעם האחרונה שחוויתן/ם הצלחה. זהו את האיכויות שאפשרו אותה.
(בהמשך הפוסט קבלו רשימת איכויות לדוגמא).
בדרך הזו אנחנו מפתחות/ים מודעות עצמית חיובית, שמאפשרת לנו חיבור לכוחות שלנו, ומהווה השראה לסביבה שלנו.
בשנים האחרונות יש מגמה מעניינת, ששמה דגש על הרוח ומצמצמת את ההבדלים בין המינים; למשל, כבר בתחילת המלחמה הבינו עד כמה חשוב להעריך יכולות של נשים, ולהקשיב לקול שלהן, ומה התוצאות הטרגיות כאשר לא עושים את זה. השינוי הזה קיים גם בנושאי מגדר וזהות מינית. יש היום עשרות סוגים של מגדר ופתיחות רבה יותר לדבר על הנושא.
אולי המגמה הזו תאפשר סדר חדש, שייתן מקום רחב יותר לנשים ולגברים בחברה?
לחצו על הקישור והקשיבו עכשיו למה ששיתפתי בפאנל נשים ישראליות לכבוד חודש הנשים:
Comments