מאמר שלי בנושא שהתפרסם בעיתון הארץ - היכולת להבחין מה קורה לנו בפנים מתוך קבלה, מתאים לגדולים ולקטנים מגיל חמש. עם ריבוי הגירויים, השינויים וחוסר היציבות של השנים האחרונות, ללמד ילדים וילדות כלים להרגעה עצמית זה ממש צורך השעה. כששאלתי פעם קבוצת ילדים וילדות שמתרגלים מדיטציה, מהו התרגול עבורכם? - ענה לי אחד הילדים: "זה כמו שרבתי עם מישהו, עצמתי עיניים וכשפתחתי אותן לא היה כלום".
מיינדפולנס זו גישה בודהיסטית שמסייעת לנו להתבונן פנימה מתוך סקרנות ולא מתוך שיפוטיות. עם ריבוי הגירויים וחוסר היציבות, כדאי ללמד בגיל צעיר כלים להרגעה - נתחיל בארבעה תרגילים פשוטים. מיינדפולנס היא גישה בודהיסטית שהגיעה בשנות ה-70 למערב על ידי פרופ' ג'ון קבט־זין מארה"ב, שחקר והוכיח שתרגול מיינדפולנס משפר את הבריאות הפיזית והנפשית שלנו על ידי תפקוד יעיל ויצירתי יותר, יכולת התמודדות עם קשיי קשב וריכוז והתנהלות נכונה בתוך מערכות יחסים. מיינדפולנס (קשיבות) היא היכולת שלנו להתבונן על מה שקורה לנו בפנים - מתוך סקרנות וללא מתוך שיפוטיות. לזהות תחושות, מחשבות ורגשות בלי לנסות באותו רגע להבין או לשנות, אלא רק לקבל את מה שעולה. לתהליך הזה יש כוח רב מכיוון שבדרך כלל, מה שאנחנו מתנגדים לו רק גדל, ואילו מה שאנחנו רואות ומקבלות יכול להשתנות. כלומר, הזיהוי והקבלה נותנים לנו מרחב בחירה. כל החוויות שאנחנו עוברים בחיים מעוררות שלושה מעגלים עצביים במוח: תחושה, מחשבה ורגש. המחשבות נובעות מהניאו־קורטקס, החלק החושב, המבין והמתכנן; הרגשות נובעים מהחלק הלימבי, האמיגדלה; והתחושות שייכות לחלק הקדום במוח, למערכת העצבים האוטונומית. כשאנחנו מודות בפני עצמנו מה אנחנו מרגישות, אז כל רגש, גם אם הוא קשה או מביך, יכול להשתנות. כשאנחנו מדחיקות או מתעלמות ממנו, הוא מתעצם. אנרגיה אינה הולכת לאיבוד, היא רק משנה צורה. כל מה שקשה לנו לזהות או להכיל מחפש דרכים לבוא לידי ביטוי, וכאשר אנרגיית חיים נחנקת בפנים אנו עשויים למצוא את עצמנו מגיבים בעוצמות. ביום אחד צצות אצלנו בין 60 ל-70 אלף מחשבות - רובן דומות. הבודהיזם מכנה אותן "הפרשות" של המוח ולשמחתנו יש לנו את היכולת לזהות מחשבה טורדנית, אך לא להזדהות איתה. ככה אנחנו מחליטים מה יישאר בתוכנו ומה נעביר הלאה. כאשר המוח במודעות קשובה, ישנה פעילות בניאו־קורטקס השמאלי שמאופיין ברגשות חיוביים, ואין פעילות מוחית שמתריעה על סכנה או על מפעילה אינסטינקטים של הישרדות. תשאלו מה, לא למה בתקופות מאתגרות יותר קשה לנו לנהל את התגובות שלנו, והאימון במיינדפולנס מאפשר לנו לשנות את התבנית בעזרת השאלה: "מה?" - היא עוזרת לנו להיות בגישה של זיהוי וקבלה ולהבין מה אני חושבת, מרגישה וחשה בגוף עכשיו. רבים חושבים בטעות שהשאלה "למה?" עוזרת לנו, אך היא למעשה מכניסה אותנו למצב שיפוטי ולמלחמה פנימית. לדוגמא, נער בן 15 שיתף אותי שבעקבות ריב עם אמא שלו הוא חש כיווץ בלב. הוא חשב שזה לא פייר והרגיש עצב, תסכול וכעס. לאחר זיהוי הרגשות, הכעס שלו נרגע והכיווץ והכאב השתנו להתרחבות וזרימה, והוא יכול היה לחשוב אחרת על המצב ולהבין גם את הצד של אמא שלו. היכולת להבחין מה קורה לנו בפנים מתוך קבלה, מתאים לגדולים ולקטנים מגיל חמש. עם ריבוי הגירויים, השינויים וחוסר היציבות של השנים האחרונות, ללמד ילדים וילדות כלים להרגעה עצמית זה ממש צורך השעה. כששאלתי פעם קבוצת ילדים וילדות שמתרגלים מדיטציה, מהו התרגול עבורכם? - ענה לי אחד הילדים: "זה כמו שרבתי עם מישהו, עצמתי עיניים וכשפתחתי אותן לא היה כלום". ילדים מאוד מחוברים לתחושות הגוף שלהם ובדרך כלל מבטאים קשיים רגשיים דרך כאבים. לכן, כשאנו מזהים קושי רגשי אצל ילדים אפשר לעזור להם בעזרת השאלה איפה הם מרגישים את זה בגוף, ולהזמין אותם לשים לב לכאב. בדיוק כמו שעשתה אמא שלמדה אצלי, כשהילד שלה סירב לצאת מהמכונית לבית הספר כי החבר שלו עדיין לא הגיע. הוא אמר לה שהוא מרגיש את זה בבטן וכשהיא הזמינה אותו לשים לב לבטן שלו, הוא כמעט מיד ענה: "אמא, זה כבר עבר", ויצא. זו בדרך כלל המהירות אצל ילדים שבה עוזר החיבור לגוף. כשאנו מזמינים ילדים צעירים להרגיש מה מתרחש להם בגוף אפשר להיעזר בשאלה: "כמו מה זה מרגיש בפנים?" והתשובות שנקבל הן בדרך כלל: פופקורן בבטן, חיוך בלב, צפרדע בגרון ועוד, מכיוון שעדיין חסר להם אוצר מילים לתיאור רגשות. לכן, כדאי ללמד אותם כמה שיותר מוקדם את המילים המתאימות: עצוב ושמח פחד ואומץ, סיפוק ותסכול, גאווה ובושה. כך, בעזרת היכרות עם התחושות והרגשות, נוכל לתרגל יכולת הרגעה עצמית וויסות. לפני שניגשים להתבוננות פנימה, כשילד או ילדה מפוחדים או חרדים, בשלב הראשון נעזור להם להירגע במהירות בעזרת כמה תרגילים פשוטים (שמרגיעים גם מבוגרים) שנעשו בהשראת שתי שיטות לטיפול בחרדה ובטראומה - החוויה הסומטית של דוקטור פיטר לוין ו-EMDR של דוקטור פרנסין שפירו: 1. לשים לב לכפות הרגליים על האדמה. 2. להביט סביב ולציין מה רואים. 3. לבחור צבע אחד בסביבה ולזהות אותו במספר חפצים שונים. 4. לבצע גירוי דו־צדדי של הגוף, למשל דרך רקיעה ברגליים, תיפוף על הירכיים או חיבוק פרפר (להצליב זרועות ולתפוף פעם עם יד ימין על זרוע שמאל, ופעם עם יד שמאל על זרוע ימין). הכותבת היא פסיכותרפיסטית מוסמכת, מחברת ספר הילדים "המפתח של דניאל" המספק כלים למיינדפולנס לילדים ולהורים
* המאמר התפרסם בהארץ.