הפחד לאבד את החיים, לאבד את המוכר. פחד מוות. זה תופס את האדם ולא מאפשר לו לחיות את חייו במלואם. גורם לו לעיסוק יתר במחשבות, במעשים ומונע ממנו להכיר את סגולותיו, איכויותיו.
האם התמודדות עם מחלה לא מאפשרת זאת?
פחדים ממושכים ללא ביסוס, ללא קשר למציאות, אינם משרתים דבר, רק הסחה, בריחה מהחיים עצמם.
איך להגיב לכך?
הגיבו לכך בסבלנות, בחמלה. בדקו על מה זה יושב. מה באמת אתם צריכים, מה מבטא המחוש המסוים. איזה מצב של הנפש, איזה צורך שלה, שלא מדובר ומבוטא דרך הגוף. לכל מחוש, לכל מקום בגוף יש סיפור. המחושים יושבים על פחדים מהחיים. האדם מפחד מהאנרגיה של עצמו. זו אנרגיה שרוצה לצאת, אך נבלמת.
אז מה את מציעה?
לחבר את האדם פנימה אל גופו. שישאל את גופו: מה אתה רוצה לעשות? יש חכמה בתוכו ופתרונות בתוכו שאין בשום מקום אחר.
אז מיותר לפנות לרופאים מכיוון שהתשובה היא בפנים?
במצבים בהם הרפואה והרופאים מרחיקים את האדם מחכמתו, מחכמת גופו לרפא את עצמו.
מתי הרופאים מקרבים את האדם אל חכמת גופו?
כאשר הם מקשיבים למצב, לדקויות שבין השורות ותופסים אותו בתחילת זנבו; מה החלק מה האיבר, מה המיחוש אומר במערך הכללי.
הקשר גוף נפש? כן
אבל רופאים בדרך כלל נותנים מענה למחוש נקודתי בלי ראייה של המערך הכולל.
לא רק הרופא, גם הפונה רוצה מענה מיידי והרופאים נותנים את זה.
אז מה הפתרון?
שינוי תודעתי כולל. קשב האדם אל עצמו פנימה אל הכוחות המרפאים בתוכו.
איך יוצרים שינוי כזה בעידן בו יש ציפייה שהפתרונות יהיו מהירים ויש שימוש יתר בכדורים?
הכול אכן יותר מהיר, אבל לגוף יש את הזמן שלו שהוא איטי יותר ודורש יותר זמן, קשב וסבלנות.
אז מה עושים?
לא עוקפים או מדכאים אותו, אלא הולכים עם חכמתו. קשובים לדיבורו, למהלכו מבלי להפעיל לחץ, התערבות ודיכוי המנגנון שלו. עובדים יחד איתו. מזהים את מה שיש לו להציע. לא נלחמים בו. החום שעולה נלחם במחלה, בתאים שמתפרצים ומשתנים יש גם את חכמת הריפוי. תנו להם לעשות את פעולתם ועזרו להם. חזקו את מגמת הריפוי בתוכם, אל תשמידו אותם. כאשר מחלה כבר אכן מתרחשת, יש לה תפקיד: עצירה. היא מביאה עימה את זרע השינוי. אם האדם מתנגד לשינוי, היא תחריף.
לא תמיד יודעים מה השינוי הנדרש.
לא צריך לדעת, רק להקשיב.
להקשיב למה?
לשעור שבא דרך הגוף.